הקונספט מצטייד כעיסוק באורנמנט ואוונגארד, בקשר המוכחש לאורך כל המאה העשרים, ובעצם מאז לידתה של האמנות המודרנית לבין האוונגארד.

התערוכה מנסה לשאול מה היו הסיבות להכחשת תפקידו והשפעתו של האורנמנט באמנות המודרנית תוך התמקדות בחזרתו של האורנמנט והופעתו לראשונה בחזית של האמנות העכשווית.

ר ח ל י מ פ ו ל ר _להיות מגנט לניסים 27.6.97-27.7.97

אני ממקמת את עשייתי האמנותית במושג ה'נשגבי' ועדיין מאמינה שישנה משמעות. זהו נסיון לעשות סדר בכאוס ולגעת באינסוף. אפילו אם מתלווה לכך הידיעה שמדובר כבר בסדר 'אחר'. נהיר לי שאין כבר לדבר בימינו על מבנה- על נוסח אחדות- הניגודים של ניומן ורוטקו אבל אני מוכנה 'להתפשר' על סימונים פסבדו-אלכימיים שמייצגים עבורי את האחר, שאולי הוא האל. ליצור עבורי זה ריטואל של אהבה. בשעה שאני עובדת אני בבחינת האמן המפתיע את עצמו. עבודותי נושאות אופי מדיטטיבי. בדרך כלל אני מתעלמת מכל מקדמי ההגנה והוככת לאור השורף כל. אני מתחברת מעצם מהותי לקמאי ולשמאניסטי בשל תפישתו ההוליסטית (גוף. נפש ורוח). הגיאומטרי המקודש מהווה עבורי תחליף כמושא התשוקה המוחלט ומייצג את הטאבו ובעת ובעונה אחת גם את פריקתו. בעזרת עולם ההולוגרמות הפנימי שלי אני בבחינת קולומבוס המגיע לי'ריכוזי כוכבים נעלמים".

בתערוכתי הנוכחית אני רוצה להאמין שהעבודות  "נקיות" ממרכיבי האישיות שלי ואין כבר תהליכי התקרבנות כמו בתערוכותי הקודמות). הפעם אני הכלי . שמעביר אל תוך כלי . במידת האפשר, ללא אגו.

כשאני "מתחברת" לתודעה החובקת כל אני מאמינה שהצורות שאני עושה הן הטבעות מוקדמות. אני מנסה לברוא מין אדם קדמון עתידני, אדם חדש שמשוחרר מן הפוביה. אני מאמצת עכשיו, בניגוד לפארדיגמת העקידה, את הדגם של פינה באוש, שבתיאטרון המחול שלה משחזרת מחדש את חיי הילדות ועושה להם "תיקון" ובתהליך הסקסי הזה באה ההארה. פרח החיים הינו כינוי נוסף למקדש הפנימי שלי, שבו אני עוטפת את עצמי באנרגית זהב ועושה קו ישר הנוסק מעלה לעבר הספריות האקשיות הגדולות. שם אני מאמינה שישנו תרשים מבני של הנפש האחדותית. שהשדר שלה הינו שלווה. שמחה ואהבה ללא תנאי.

 

בתקופה זו של חיי אני מחוברת דווקא אל ה"יש" ואל ה"חור הלבןיי ובמרכבת הנפש שלי ישנה ערגה לחשמל שבמרכבה האלוהית. מקום האמת (האיווי הגדול) שהצופן שלו הינו עבודי "הקפיצה האינטואיטיבית"  (שכן אני ההפך מטיפוס החוקר האנליטי). הסימטריה היא החוקיות שבכאוס שלי. שכאמור אצלי איננה סדר לינארי אלא סדר קוואנטי ושהיא הגשטלט שבו אני נאחזת כהגנה מפני הצפה רגשית. המצאתי נוסחה פשוטה, שהינה פרי מסע החניכה שלי: אום 1+2+3-6 , מעין מנטרה שכזו, מגנט לניסים ואני רוצה להאמין שהצופה שיתבונן בסדרת העבודות יזרום ויגיע דרך רצף הזמן התת-הכרתי אל הצפנים האישיים של עצמו.