"אדם חדש"

תערוכת יחיד, גלריה שרה ארמן, 1992

אוצר: ד"ר גדעון עפרת

המבט הראשון פוגש במשהו הדומה למפה קבליסטית של האדם הראשון במיבנה הספירות: נוסחה פיגורטיבית סימנית של אדם (הרומפרודיטי, נשים לב) חזיתי-אנכי, מוקף במערכות סימניות עתירות אותיות, מספרים, מסלולים ודימויים. המיבנה הבסיסי סימטרי, תדמית של ציור סכמאטי, דיאגרמי, ודאי סמלי, עץ החיים. ואדם הראשון הוא גם אשה.

אך, עוד בטרם ניגשת לפיענוח המפה ההכרתית-מטאפיזית הזו, אתה מציין לעצמך את היפוכה הגמור: תחושת האנרלמוסיה, ציור סכיזופרני כמעט, אקספרסיבי באדומיו, בדחיסה האגרסיבית של דימוייו, כמעט ארט-ברוט של הצרפי מימצאים בפנטזיה פרטית-קוסמית. בהיבט זה, הציור אירציונלי, מתפרק, כאוטי, מסלוליו – לשונות של אש ויצר, וכל-כלו – בולמוס של ביטוי. "האדם הראשון" הפך ללאוקון המוקף בנחשי רע. עץ החיים של אדם הפך לעץ המוות של חווה.

אם כן, מפה הכרתית מודעת, או פרץ תת הכרתי בולמוסי? זו גם זה, כמובן. הציור של רחל ימפולר אינטימי ו"פרוע" עד תום, בה במידה שהינו דיסציפלינרי ומוסדר. פרדוקס נפשי, שהוא גם תהליך פולחני- ראשוני בו נקרע האל לגזרים, אך בה בעת, האל נולד מחדש. מבחינה אמנותית, בשני קטביו של הציור האישי הזה ניצבים, מחד גיסא, מרסל דושאן בקדם-מושגי, ומאידך גיסא, משה גרשוני של ניאו-אקספרסיוניזם תראפויטי. או. אם לנקוט במונחיה הציוריים של הציירת, סוס אירוטי וסוס אידאי מושכים בעת ובעונה אחת את מרכבת הנפש שלה, כאותם שני סוסים מטאפוריים של אפלטון.

בדרך אל ההתערטלות הנפשית חסרת הרחמים, רחל ימפולר קראה הרבה וראתה הרבה. הפרימיטיביזם של הציור הסימני המושטח הזה טובל עד צוואר במשכילנות עכשווית ובהגגים פוסט טכנולוגיים. ואפשר שכולו ג'ונגל ידע בו תועה הציירת באגדת קיומה. עץ החיים שלה אינו עוד מאגי, לפיכךף באשר ענפי צרתו הם מיספרי הסירוס, המצוטטים הישר מן "הזכוכית הגדולה של דושאן (1915-1923). ימפולר שבה אל הכלה המיוחמת של דושאן (זו המסרסת). אלא שעתה היא. הציירת. בתפקיד הכלה, ויותר משהיא מסרסת את מחזריה. היא היא המסורסת. שרידי "מטחנת השוקולד", מכונת הזיכרות מ"הזכוכית הגדולה", ממוקמת מימין לדמות ההרמפרודיטית של ימפולר, מטחנת הקפה שציורה בידי דושאן ב- 1911 מצוטטת משני עברי ראש האדם ואף היא שיקוף מכאניסטי של אנרגיות נפש. דיסקיות טכנוגלוגיות למיניהן מוצמדות לבד וממשיכות לסמן מכאניזם פסודו- ארוטיציסטי. בכמה מהציורים יאותרו זכר ונקבה במצבים תוך רחמיים. הציור כפרוגרס וכרגרסיה. ימפולר נוקטת בסימנים דושאניים במטרה לאייר ולהפנים את תיאוריית הסירוס של לאקאן. נציין לעצמנו, בהקשר זה, שהמיחבר הבסיסי של הציורים הוא הזיקפה הפאלית של האדם-עץ.

אלא, שהסירוס הוא חוסר. הסירוס הנשי הוא העדר הפאלוס. ובהתאם, אישרו האני הנשי הוא אישור החסר, האינות. האישור נעשה כעינינו במסלול כפול של גוף ונפש: בכל הצינורות הרבים המאכלסים את ציוריה של ימפולר, אותם עורקים, ורידים ונימים המתפתלים על בדיה, זורמים סימנים. אלא, שהרנ"א והדנ"א של ימפולר הינם לאקאניים ברובם, וה"רנטגן" משקף נפש יותר משמשקף גוף. כל המתימות של לאקאן – סימני הסובייקט המפולג והמודחק. סימני הפאלוס הסמלי, סימני האיווי וכיו"ב – כולם זורמים כאן כדי להכריז על האני הנשי המסורס ולהשלים עמו. ניתן לומר, למראה הציורים האללו, שהסירוס, כשיסוע האני, הוא הוא האקט הכולל של מעשה הציור הנדון. הציירת מסרסת את עצמה בציורה. משסעת את עצמה לריבוי סימניה, במטרה לכונן את עצמה מחדש מתוך אינותה. באותה השאלה עצמית נשית לגברים – למילוי החור (ההעדר) בפאלוס – כך דוחסת רחל ימפולר בבד הריק את מלאות הסימנים. היא דוחסת חלקיקי אינטלקט בתוך מאיץ- החלקיקים (בד הציור) ומבטיחה את הפיצוץ הגרעיני של הנפש, זה שפטרייתו היא ארכיטיפים יונגיאניים ראשוניים.

ראשיתה של המשימה האינטלקטואלית היא המאמץ לייצב מפת נפש מרגעת. מאמץ זה מגייס אסוציאציות שונות, הקשורות כולן בתורות הכרה ארוטיציסטיות. במספר ציורים נזהה שני ראשי סוסים, שהם צמד סוסי הנפש של אפלטון (מ"פיידרוס"). אלה הופכים לסוסים שהחרידו את נפשו של הנס הקטן, הילד ממחקריו של פרויד. לא פחות מכן, אלה הם הסוסים הלבנים והמסתוריים מ"רוזמרסהולם" של איבסן. ודומה שרחל  ימפולר מאשרת בציוריה את שיחת רבקה ורוזמר ממחזה זה:

"רוזמר: …הו, כל הדימיונות הפראיים הללו! לעולם לא אפטר מהם. אני בטוח. אני יודע זאת. בכל רגע הם עלולים להקהל בתוכי ולהזכיר לי את המתים.

רבקה: ממש כמו הסוס הלבן של רוזמרסהולם.

רוזמר: כן, כמותו. דוהר בתוך החשיכה. בדממה."

סוסי מוות? קודם כל, סוסי ארוס. שהרי, חרדת הסוסים של הנס הקטן היא חרדה מינית. שמו של הנס הקטן יאותר בציורים של ימפולר והוא מייצג את הסירוב להכיר בהעדר הפין (הסירוב להכיר באשה). יש ונזהה בראשי הסוסים גם את מבט הזאבים מחלום "איש הזאבים" הפרוידיאני. כך או אחרת, סיציפלינת הנפש הפרוייאנית, וביסודה תיאוריית האיווי (ה- DESIRE, מילה שאף היא זורמת בורידי הציורים שלפנינו) ארוגה היטב בדיסציפלינה של לאקאן. אריגה אינטלקטואלית מורכבת זו כמו "נרקמת" (יצירתיות "פמיניסטית"?) בציור האורנמנטי – פרימיטיבסטי הזה, המעלה בתודעתנו, אם לא ריקמות דרום אמריקאיות, כי אז אורנמנטיקות אבוריג'ניות. וודאי – כתובות קעקע. זיקה פוסטמודרניסטית לציורי הקעקע של קית הרינג. בהקשר הקבלי, כל ציור הוא קמיע לגירוש רוחות רעים. בהקשר פרימיטיביסטי כולל, דמות האדם ההרמפרודיטית היא טוטם המקשר לרוח-האבות.

האם באה הציירת ליישב בציוריה מתח נפשי עם אב מסרס, פרטי או קולקטיבי? כלום הרכיבה את ציוריה כ"פאזל" מהאידאי ומהארוטי בדרכה הקשה אל ה- OIDA (ראו את המילה זורמת אף היא בורידים). היא ה"אני יודע" של אדיפוס? ההקשר האדיפלי המודע הזה, האם הוא מאשר את הזיקה הנ"ל לאב? אך, מהי הידיעה שמוצאת הציירת בדרכה זו הציורית, אם לא השיסוע העצמי, הפירוק של המשפטים לסימני היסוד שלהם, ובסופו של דבר, ה- TYCHE (כן, גם מילה זו זורמת כאן בריבוי המילים) – המקריות, ובמילים אחרות. ה"אני לא יודעת". ואז משגברה המקריות על כל מערכת דיסציפלינרית מגוייסת, פורצים נחשי הכאוס של ימפולר, מערערים על כל מערכת סדורה, כאותן צורות פוסט-שבלוניות הפורצות- דחוסות מתוך תבליטיו הסוערים הפוסט-הנדסיים של פרנק סטלה. ואז מביסה הפוביה את התבונה. וברמה הניאו-אקספרסיוניסטית, הציור הופך לאקט העלאה עצמית לקורבן.

כך או אחרת, ציורה של רחל ימפולר הוא מעבדה פרנקנשטיינית, בה נערך ניוסי בריאת האדם החדש. כאן הקשר העקיף למפת האדם הראשון המוזכרת בראשית דברינו. אלא, שלא אישיות אומניפוטנטית, כזו שבכוחה לדעת את הספירות האלוהיות, ניצבת בפנינו. להפך. אישיות אימפוטנטית, מסורסת, אדם פאסיבי האחוז כולו בדטרמיניזם של המעבדה, עקוד למערכות הכלים השוחקים והטוחנים, לצינורות, למכונות האנרגיה וכו'. תכלית הניסוי תראפויטית: אדם חדש. המשוחרר מהפוביה, שהיא החרדה הנובעת מתחושת האינות. ספק אם הניסוי הזה יצליח: הוא מתמשך והולך, הלהט הבוער בו הוא שריפה פוסט-קיפרית המפרקת את החומרים, ויותר משמקרבת את הניסוי לקיצו, היא מגבירה את תהליך ההתפוררות, הריבוי התהו. מה שהחל בבריאת האדם ובגן עדן, מסתיים בגירוש מגן עדן כגירוש מרחם. נצחונה של לילית.

וכל אותה העת ממשיכות מיספרי הסירוס הגדולות להסתחרר מעל ראש האדם כמין רוח אלוהית מרחפת, כמין גורל החוזר על עצמו לעד.

 ד"ר גדעון עפרת