תערוכת יחיד ,גלריית הקיבוץ 93
קודם כל – ה"מיתקפה": גיבוב קלאוסטרופובי כמעט של חומרים ודימויים, שברי מידע של "דימויי תרבות" שנטחנו עד דק או עברו תמורות והמרות. אך ריבוי ערוצי השידור של היצירה איננו חסר הירארכיה, הן קומפוזיציונית והן מושגית. מאחורי כל זה עומד דחף של הבעה הנע בין ההכרתי לבין הבלתי נשלט. דומה כי בצומת ציורים מעין אלה אנו נעים בין העמדה הרומנטית של האמן כ"מתנבא", כמדיום של כוחות בראשיתיים, לבין עמדתו כ"אסטרטג" ספקן המשחק בשדה תרבות מוצף דימויים, עקבות מחוקים, מחוות ריקות.
שני הדימויים המרכזיים בכל אחד מציורי הסידרה הם הדלתות או המעליות (סגור/פתוח, פנים/חוץ) וייצוגה החוזר של דמות אנושית, דלתות סגורות, ממסכות, מושטחות, אטומות מצד אחד אך נדמות כשקופות (צבעי זכוכית) מצד אחר, חוסמות את המבט וממסמסות אותו, וגם מפתות פיתויי שוא ב"חורי הצצה" ריקים, במדרגות סכימטיות (להגיע אל, לחדור מבעד), או בחץ סכימטי, הבטחה מתעה של כיוון ובסימונים פסבדו פרספקטיביים של חלל (שאימת הריק כמו משסעת אותו). בעבודות האחרונות יש ונפתחת הדלת לכדי חרך, אפשרות של פתח, ומבט הבזק חושף מקטעי תפנים (סימון של טבע דומם).
הדמות האנושית היא זו שמירכזה את ציוריה הקודמים של ימפולר (שהוצגו ב- 92 בתערוכה בגלריה שרה ארמן) כציר של מפה מטאפיסית, אדם בראשיתי המכונן את "עץ החיים" הקבליסטי, מוקף בנהרות מילים של איזוטריה לקאנית. בציורים החדשים שוב מופיע ה"שמאן", דמות הרמפרודיטית שנדחקה אל הצד, הוא "הנגוע" שבקצה המחנה, נטול מהילת המרפא, אינפנטילי, נלעג/פתאטי, פעם לובש פנים, פעם מופיע כ"אדם אוטמטי", ולעיתים מחוק פנים, כהן או רב-מג שירד מנכסיו (רמזי חושן ואורים ותומים? סולם? קביים?), או שמא ההומונקולוס של פאראצלסוס, דמוי-גולם העשוי שעוה טיט או זפת, האיש שנפל מכוכב אחר, בין על אדם לתת אדם, מוקף במעין מנדורלה בלבן, לבן סידני, ראשוני של טרום בריאה. מול הייצוג המקורקע, הורטיקאלי של האדם הבראשיתי, מופיעים ייצוגים של דמויות ערטילאיות, מצייני ה"למעלה" שיש בו יותר ריסוק איברים מאשר שחרור גואל, ומקביל להם התינוק ההפוך, חד מחוק, מעוות, של פוטי וורוד, ולמולו, באלכסון, בקצה השמאלי של הציור, הראש הדושאני המכוכב, דימוי מבודד של דנדי "נגוע" ונבחר ("אני כוכב") כאחד.
ומעל סוככת "עננת הכלה" (דושאן, "הזכוכית הגדולה"), מושא המעוכב עד לאין סוף, בקושי "ציטוט", ציפה של צורה מבודדת, ערפילית או אי, הרהור על לבן אחר, מתיפייף משהו, סוג של זוהר מוקצף, מאודה, וגם קפלי פרגוד מעורים בקאליגרפיה שחורה (באין מגע. גם המבט עקר. מה שרואים הוא לא מה שרואים) .
והעין עוד לא נתנה דיווח מלא/ממשמע על הלפידים והלהבות הנוסחתיים, על "עדי הראיה" והמנורות ועל האבן המפוחמת שכמו קפאה בשלב של עיבוד אלכימי, ושאר החפצים מן המוכן שבמחסן הגרוטאות בנסיון נואש להעלותם בחזקה ולהפכם לאובייקט "יקר", מאגי אך גם למבוייתי קומפוזיציה (תרבות), ועל ציורי הנוף בנגטיב, ועל גרשוני והטראנס אוונגרד, ועל "בית המרקחת" של דושאן (רעל/תרופה)…. האם הדחיסה הזאת היא הפגנת כוח, או אולי מאחורי כל זה מסתתר חוסר גדול, "קניבליזם תרבותי" (כביטויו של לוסון במאמר:"המוצא האחרון – ציור") וחור שחור, בולעני? האם מיתקפת הדימויים ה"משכילנית" הזאת היא הסוואה כמעט היסטית, כמעט נאיבית, של צעקה אחרת, פרועה, (ניאו- ) "אכספרסיוניסטית" מובהקת, שדין התנועה כפה עליה את המרכאות? ומה שנותר הוא אולי רק מפה כמו מופשטת של סימנים: עוצמת השחורים, האדומים, הלבנים, הטקטליות, קווי המסע האדומים, עורקים של מפה נפשית שהם גם סימונים קרטוגרפיים, צעקה שנקרשה, הציור כאובייקט פיסי שהוא גם שדה גרוטאות וגם זירת הפעולה התראפויטית.
ובשורה העליונה – ההודאה בכישלון (שהוא גם מעצם יסוד הסידרה, ההעצמה והאיפוס): לא יכולתי לעשות עם זה כלום… ולא יכולתי לעשות מזה משהו (יונה וולך)
אבי כץ